החלטה בתיק עע"ם 8689/03

1.        בגדרו של ערעור עותרים המערערים לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) ביום 3.8.03. בפסק הדין נתקבלה באופן חלקי עתירתה של המשיבה ונקבע, כי על המערערים להמציא למשיבה פרטי מידע מסוימים בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן - החוק). המערערים חויבו ליתן נתונים על היקף הניסויים בבעלי חיים שנערכו בישראל בשנים 2001-1999, תוך פילוח הנתונים לפי תחום הניסוי. כמו כן הוטל על המערערים להמציא נתונים לגבי השנים הנזכרות באשר למספר העכברים בהם נעשה ניסוי מסוג מסוים. פסק הדין הורה, כי המידע יימסר למשיבה לא יאוחר מ-60 ימים מיום נתינתו. בית המשפט חייב את המערערים לשאת בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40,000 ש"ח.

2.        המשיבה בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע מעלה טענות רבות, הן לגבי היבטים דיוניים והן לגופם של דברים. נטען, כי העתירה לעכב ביצועו של פסק הדין הוגשה כחלק מכתב הערעור, בעוד שחובה הייתה להגיש בקשה נפרדת. עוד נטען, כי המערערים לא פנו תחילה לערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא עתרו ישירות בפני ערכאת הערעור. המשיבה סבורה, כמו כן, כי מוטל היה על המערערים לתמוך את הבקשה לעיכוב ביצוע בתצהיר. לטענת המשיבה נגועה הבקשה בשיהוי, שכן הערעור, והבקשה שבגדרו, הוגשו ביום 24.9.03, היינו ימים ספורים לפני תום התקופה שקצב בית משפט קמא למתן המידע. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי סיכויי הערעור אפסיים וכי מאזן הנוחות מטה את הכף לכיוון דחייתה של הבקשה.

3.        טענותיה של המשיבה מבוססות, לפחות בחלקן, על ההנחה כי ההסדר שבתקנות בתי משפט מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - תקנות בתי משפט מינהליים) באשר לעיכוב ביצוע זהה להסדר החל בנושא לגבי פסקי דין והחלטות שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). הנחה זו שגויה היא. ההסדר בעניין עיכוב ביצוע של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענינים מינהליים ובאשר לסעד זמני לתקופת הערעור מצוי בתקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. זו לשון התקנה:

"(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, או של ההחלטה שהיא נושא הערעור המינהלי, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שייקבע בתנאים שייראו לו.

(ב) בית המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שייקבע ובתנאים שייראו לו.

(ג) הוראות תקנה 9 ו-35(ב) ו-(ג) יחולו לעניין בקשה והחלטה לעיכוב ביצוע וסעד זמני, בשינויים המחויבים".

           תקנה 43 קובעת הסדר שונה מזה הקיים בהליכים אזרחיים, בהתאם לתקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפני שנפנה לחלק מן ההבדלים בין ההסדרים, נתייחס בקצרה לקשר בין תקנות סדר הדין האזרחי לבין תקנות בתי משפט מינהליים.

4.        תקנה 20(א) לתקנות בתי משפט מינהליים קובעת את הכלל שתקנות סדר הדין האזרחי לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה, אלא אם נתמלאו התנאים הקבועים שם. תקנה 20 נמצאת בפרק ב' של תקנות בתי משפט מינהליים, פרק שכותרתו - עתירה מינהלית. ברי, כי תחולתן של תקנות סדר הדין האזרחי הינה היוצא מן הכלל. בכל מקרה, מדובר על תחולה לעניינן של עתירות, להבדיל מערעורים. תקנה 28 לתקנות בתי משפט מינהליים (הכלולה בפרק ג' לתקנות) מורה, כי ההוראות שבפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור מינהלי, זאת בשינויים המחויבים וכל עוד אין הוראה אחרת בחוק ובתקנות, ובלבד שבעניין הנדון או בהקשרו אין דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק והתקנות. הוראה זו מוגבלת, כאמור בה, לערעורים מינהליים, היינו הליכים בהם מוסמך לדון בית המשפט לענינים מינהליים מכוח התוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. פרק ו' לתקנות בתי משפט מינהליים עוסק בערעור ובבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. תקנה 34 לתקנות אלו כלולה בפרק ו'. התקנה קובעת הוראה דומה לזו שבתקנה 28. לפי התקנה, ההוראות שבפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לבית המשפט העליון באותו סייג שבתקנה 28 (קרי, בשינויים המחויבים וכיוב').

           בפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי כלולות תקנות 471-397. ההוראות בעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני לתקופת הערעור מצויות בתקנות 471-466. אף שההסדר בעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני שבתקנות סדר הדין האזרחי כלול בפרק ל', הרי מצויה הוראה מיוחדת לעניין זה בתקנה 43 לתקנות בתי משפט מינהליים. הוראה זו הינה בבחינת "הוראה אחרת", כאמור בסייג שבתקנה 34 (אולם ראו בש"ם 6815/01 המוסד לביטוח לאומי נ' זוהיר (לא פורסם)). נציין בהקשר זה אף את תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. תקנה זו קובעת, כי הגשה של עתירה, ערעור מינהלי או תובענה מינהלית וכן ערעור או בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון "אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נושא ההליך". הוראה זו דומה לאמור בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי הגשתו של ערעור לא תעכב את ביצועה של ההחלטה עליה מערערים.

5.        תקנות סדר הדין האזרחי מבדילות בין מקרה בו בעל דין מבקש עיכוב ביצועו של פסק דין לבין מקרה בו מבוקש סעד זמני לתקופת הערעור. כך למשל, כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע של פסק דין קיימת חובה לפנות לערכאה הדיונית בבקשה כאמור. רק משסירבה  הערכאה הראשונה לבקשה, בין באופן מלא ובין באופן חלקי (לגבי סירוב חלקי, ראו למשל, ע"א 3976/02 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' גונן (לא פורסם); 11092/02 שובל הנדסה ובנין (1988) שותפות רשומה נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)), ניתן לעתור בפני ערכאת הערעור לעיכוב ביצוע: תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי. חובה זו חלה אף אם הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור. במילים אחרות, העובדה שנעשתה פנייה לערכאת הערעור, אינה גורעת מן החובה לפנות תחילה לערכאה הדיונית. לעומת זאת, אם בעל דין מבקש לעתור לסעד זמני לתקופת הערעור, אזי מרגע שפנה הוא בערעור או בבקשת רשות ערעור, עליו לפנות ישירות לערכאת הערעור בבקשה לסעד זמני. האבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני ידועה אומנם (ראו למשל, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) (להלן - זוסמן), עמ' 864; בר"ע 128/69 זלנפרוינד נ' זלנפרוינד, פ"ד כג(2) 225, 226; ע"א 36/99 יפה נ' גלזר (לא פורסם); ע"א 7637/02 ויילר נ' עיריית חיפה (לא פורסם)), אך מעוררת היא לעתים קשיים, שמובילים בעלי דין לנקוט דרך שאינה תואמת את הנדרש לפי תקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל, ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי מנהל עיזבון המנוח נ' יוסף פרידמן, פ"ד נו(2) 529; ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (לא פורסם)). יתרה מזו, ההסדר שבתקנות סדר הדין האזרחי בכל הנוגע לעיכוב ביצוע מוקשה הוא. כאמור, על פי ההסדר דשם חייב בעל דין לפנות לערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע, אף אם כבר הגיש את ערעורו לערכאה הגבוהה יותר. נראה, כי עדיף לערוך אבחנה על פי המועד של הגשת הבקשה, כלומר כל עוד לא הוגש ערעור תוגש הבקשה לערכאה הדיונית, אך משהוגש ערעור תהא נתונה הסמכות לערכאת הערעור. זה אכן ההסדר שנקבע בתקנה 43 לתקנות בתי משפט מינהליים (ובתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי לגבי סעד זמני לתקופת הערעור). משמע, כאשר מדובר בפסק דין או בהחלטה של בית המשפט לענינים מינהליים וכל עוד לא הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור, תובאנה בקשות לעיכוב ביצוע ולסעד זמני לתקופת הערעור בפני הערכאה הדיונית. לעומת זאת, אם הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור, הרי בקשות מעין אלו יובאו בפני ערכאת הערעור. ייתכן לומר שתקנה 43 אינה שוללת את סמכותה של הערכאה הדיונית לדון בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני אף משעה שהוגש ערעור או בקשת רשות ערעור (עע"מ 10542/02 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נז(4) 114). גם אם כך הוא, לא הייתה חובה על המערערים לפנות תחילה לבית המשפט לענינים מינהליים בבקשה לעיכוב ביצוע משעה שהגישו את ערעורם. 

6.        הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה כחלק מכתב הערעור. מן הראוי היה להגיש בקשה נפרדת, כנדרש משילובן של תקנות 43(ג) ו-9 לתקנות בתי משפט מינהליים (ראו ציטוט תקנה 43 בפסקה 3 לעיל). ייתכן, שמקור הטעות הוא בהסתמכות על הנוהג המקובל בעתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, שם נכללת בקשה לצו ביניים בגדר העתירה עצמה. בנסיבות העניין ולאור העובדה שאתייחס אליה בהמשך - כי אי מתן עיכוב ביצוע משמעו למעשה דחיית הערעור - נראה לי שלא יהא זה נכון לדחות את הבקשה בשל הפגם האמור.

7.        כתב הערעור עצמו לא נתמך בתצהיר, ואומנם אין חובה ואין צורך לתומכו בתצהיר. נשאלת השאלה האם הייתה חובה לתמוך בתצהיר את אותו חלק של כתב הערעור בו הוצגה הבקשה לעיכוב ביצוע. מבחינה עקרונית, קיימת אכן חובה לתמוך בקשה כאמור בתצהיר (תקנה 9(א) לתקנות בתי משפט מינהליים, אליה מפנה תקנה 43(ג)). ברם, לעתים נתקלים אנו בבקשות לעיכוב ביצוע שלאור אופיין ועל פי טבען קבלת הבקשה כמעט מתבקשת מאליה. כך למשל, כאשר מדובר בפסק דין המורה על הריסת בית (זוסמן, בעמ' 862). אומנם, אף במקרה כזה אפשר שבית המשפט לא ייעתר לבקשה והוא כאשר מתברר כי סיכויי הערעור קלושים. במקרה הנוכחי אין לומר כי הערעור הינו נטול סיכוי.

8.        בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים חויבו המערערים להמציא מידע מסוים למשיבה. ברור, כי ברגע שיבוצע פסק הדין יהפוך הערעור לתיאורטי. כפי שצוין, המידע בו מדובר מתייחס לשנים 2001-1999. המשיבה טוענת, בלא שתמכה טיעונה בתצהיר, כי המידע האמור הינו בעל חשיבות עליונה על מנת לקדם חלופות לניסויים בבעלי חיים. לטענה זו יש חשיבות לגבי מאזן הנוחות או מאזן הנזק הפוטנציאלי. יש לבחון ולהשוות איזה נזק עלול להיגרם אם יינתן עיכוב ביצוע, לעומת הנזק שעלול להתרחש אם הבקשה תסורב. אף אם יש ממש בטענת המשיבה בנושא, ומקבל אני שכך הוא, הרי ניתן להניח כי הערעור יישמע תוך זמן קצר, כפי שנהוג לגבי ערעורים על פסקי דין של בתי המשפט לענינים מינהליים. יש בנתון זה אף כדי להקהות במידה מסוימת את הטענה בדבר שיהוי, מה גם שיש לזכור כי פסק הדין ניתן במהלך פגרת הקיץ.

9.        מתברר, אם כן, כי נמצא יסוד לחלק מטענותיה הדיוניות של המשיבה. עם זאת, הפנייה לבית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע נעשתה כדין, אף שלא קדמה לה בקשה לערכאה הדיונית שנענתה בסירוב. תקנה 43 לתקנות בתי משפט מינהליים מתירה הבאת בקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני לתקופת הערעור היישר בפני בית המשפט העליון, ובלבד שהוגש ערעור או בקשת רשות ערעור. על אף שראוי היה להגיש בקשה נפרדת לעיכוב ביצוע שתיתמך בתצהיר, הרי אין חולקין, כי בלא צו לעיכוב ביצוע יהא על המערערים לקיים את פסק הדין, ומשיימסר המידע למשיבה לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו והערעור יהפוך לאקדמי. משנמצא, כי אין מדובר בערעור חסר סיכוי, דינה של הבקשה להתקבל.

10.      לפיכך, הנני נעתר לבקשה ומורה כי ביצועו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענינים מינהליים יעוכב עד להכרעה בערעור. העיכוב אינו חל לגבי הוצאות משפט ושכר טרחה שנפסקו. כבר בהחלטתי מיום 26.9.03 קבעתי שאין מקום לצוות על עיכוב ביצועו של התשלום.

           ניתנה היום, י"ג בתשרי תשס"ד (9.10.2003).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: